וידוי קטן: אני אוהבת לעשות את הדברים בעצמי. אני לא אוהבת לבקש עזרה ולא להאציל סמכויות. בקצב שלי, בזמן שלי, שלא יגידו לי "רגע", "שנייה" ואפילו לא "רגע". במגרש העסקי שלי זו זכותי אך במגרש המשפחתי שלי אין לי את הפריבילגיה

חלק א' – "אבל זה מה שאני רוצה! זה הבת מצווה שלי!" גיל 12 הוא נקודת ציון משמעותית עבור בנות המצווה. גיל המציין את המעבר מילדות לבגרות המלווה בטקס מעבר, כפי שמקובל בתרבויות שונות בעולם. אני מניחה שעל שני המשפטים הנ"ל

חלק ב' – תכנון וביצוע חלקו הראשון של הפוסט דן בשונות הגדרת בת המצווה. הבנו שיש שונות, הכלנו אותה וכיבדנו אותה אך בסופו של דבר צריך לקחת החלטה משותפת בדבר אירוע בת המצווה. ישנם מקרים בהם הבת יודעת להגדיר את רצונה

"זה היום הכי גרוע בחיים שלי" היא אמרה לי "אוףףףףףף" המשיכה והוציאה הרבה מאוד אוויר מהריאות (מי ידע שיש שם כל כך הרבה). אחותי עולה לי על העצבים, כנראה שבת מצווה כבר לא תהיה לי, די נמאס לי …. מוכר לכם

פרידות הן חלק מחיינו. את חלקן אנחנו יוזמים וחלקן נכפות עלינו. חלקן מצערות אותנו ומייצרות געגועים וחלקן משחררות אותנו ועושות לנו טוב.  בעוד מספר שבועות ייפרדו בנות כיתה ו' מבית הספר היסודי ויעברו לחטיבת הביניים. לכאורה, בסך הכל מעבר מבית לבית

אפתח בתרגיל נחמד: זרקו לחלל האוויר את כל המילים שעולות לכן בהתייחס לצמד המילים "בת מצווה". כאשר עשיתי את הניסוי הזה עם בנות מצווה, ממקומות שונים בארץ ולאורך שנים, המילים שנזרקו לאוויר חזרו על עצמן בוורסיות שונות ונכנסו לארבע קטגוריות עיקריות.

"חלמתי, תכננתי, התפשרתי. כעסתי, הבנתי, הסברתי, שמחתי, קניתי, עיצבתי, בחרתי ו… חיכיתי. חיכיתי שהרגע הזה יגיע, שאני אחגוג את בת המצווה שלי כי הרי את יודעת. בת מצווה יש פעם בחיים. מצאתי לי מתי להיות בת 12." כך אמרה לי השבוע

שנת 2020. ידע אינו שייך רק לקבוצה מסוימת: מבוגרת, חכמה או יודעת כל אלא הידע הוא שיתופי, נגיש וזמין לכל. הילדים של היום נולדו לעולם בו ידוע להם שהכל ידוע וכל מה שצריך לעשות הוא לכתוב בגוגל או בעצם עדיף ביוטיוב

למילים יש כח. סמנטיקה היא עניין חשוב. היא מעבירה מסר, מייצרת מציאות, בונה מחשבה ותפיסה ולכן חשוב לעצור רגע ולשאול מה קרה לצמד המילים בת מצווה שהתחלף לבת מצווש או למה בר מצווה לא התחלף לבר מצווש?  בת מצווה ובר מצווה

"אני לא מאמינה שהגענו לשנת הבת מצווה שלך" אמרתי לבתי אראל ומייד עלו וצפו התחושות והשאלות המוכרות על "איך הזמן עובר כל כך מהר?" ו-"ואיך כבר הגענו לרגע הזה?" המחשבה והתובנה גרמו לי לעצור ולשאול את עצמי מה עושים בשנה הזאת?