כאשר בני הבכור הגיע לגיל 13 היה לכולנו ברור כיצד נציין את טקס בר המצווה הרי הפורמט קיים: הדורות הקודמים ציינו את ההגעה למצוות באותו האופן כמו הדורות הקודמים להם וכך גם אנחנו. חשבתי שגם אחי עלה לתורה, כמו אבי וכמו סבי ולכן היה לי ברור שבני יעלה לתורה באותו האופן מתוך קשר לדורות הקודמים ומתוך יצירת קשר לדורות הבאים. דרך הציון הייתה נתונה וידועה לנו ולמעשה יכולנו לבחור בה ולאמץ אותה ויכולנו למרוד בה ולשנות אותה אך הפורמט היה קיים.
כאשר בתי הגיע לגיל המצוות ושאלתי את עצמי כיצד היא תציין את המעבר מילדות לבגרות לא מצאתי פורמט קיים, היסטורי, בעל קשר לעבר ולעתיד. הסתכלתי סביבי ומה שמצאתי היה היבט כלכלי צרכני: קניית שמלה, תמונות לבוק, מסיבה לחברים וזהו. מסורת, אחיזה, ראית העתיד ויציקת ערך ומשמעות לא היו שם בתהליך אחר חיפוש ציון ההגעה למצוות.
בת מצווה ובר מצווה הם טקסי חיים ישראליים המציינים את מעגל החיים היהודי כמו טקסי לידה, חתונה ועוד. הם מהווים צומת שאדם מחפש לתת לו משמעות אשר מצד אחד יהווה חיבור למסורת, לדורות הקודמים ולדורות הבאים ומצד שני יאפשר לאדם להיות מעורב, מקורי וייחודי. טקס בר המצווה, הנתפס כטקס עתיק יומין, מהווה פלטפורמה אשר אנשים נעזרים בה ולראייה, הרוב המוחלט של הבנים היהודים הישראליים מקיימים איזשהו היבט של טקס בר המצווה המסורתי: הם מניחים תפילין, עולים לתורה, הולכים לכותל בין אם ברור להם שכך הם יחגגו ובין שהם בוחרים בכך בשביל הסבא והסבתא. לעומת זאת, טקס בת המצווה נותר ללא הגדרה רווחת ומקובלת ונוצר ריק אשר התמלא מהר מאוד באלמנטים המאפיינים את כלכלת תרבות הצריכה וכך הבת מצווה הפכה לבת מצווש. עם זאת נותר מקום גם לקרקע פורייה של יזמות תרבותית אשר תאפשר לצקת תוכן ומשמעות לטקס חיים זה וכך נוצרה "שתינו" אשר מאפשרת לבת המצווה לציין את המעבר מילדות לבגרות לא רק באמצעות מסיבה אלא באמצעות ערך, משמעות וחוויית התבגרות משותפת. לא באופן חד פעמי, לא כחוויה קיצונית שאינה קשורה לחיי היום יום אלא כתהליך העוסק בסוגיות מהותיות בגיל מאתגר המהווה צומת בין ילדות לבגרות: יציקת משמעות לבת המצווה, התבגרות, חברות, תקשורת מקרבת, התמודדות עם שינויים ועוד.