יש שאלות שדורשות יותר מתשובה
יש שיחות שאנחנו יודעות שיום אחד נרצה לקיים.
שיחות על חברות.
על הגוף המשתנה.
על דימוי גוף.
על מיניות.
על וסת.
אבל איכשהו, זה תמיד מרגיש שעוד לא הגיע הרגע.
לא כי אנחנו לא רוצות, להפך אנחנו רוצות, אבל החיים עמוסים, לא תמיד מוצאים את הזמן, לא תמיד ברור איך מתחילים, ולפעמים נדמה לנו שהיא כבר יודעת הכול.
ויש גם את הפעמים שבהן אנחנו מנסות, והיא מחייכת או מגלגלת עיניים ואומרת "אמא… אני כבר יודעת. או "די… אל תחפרי" ואז אנחנו מחליטות שעדיף לחכות להזדמנות אחרת.
אבל גיל ההתבגרות לא באמת מחכה לרגע המושלם, הוא פשוט מגיע, ואיתו מגיעות גם השאלות.
וכשנוצרים הזמן, המקום והאווירה הנכונים, קורה משהו יפה המבוכה מפנה מקום לסקרנות, החיוכים הנבוכים הופכים לשאלות, ופתאום עולות שאלות כמו:
"מה יקרה אם אקבל וסת בבית הספר?"
"מה עושים אם זה קורה בטיול השנתי?"
"איך אני אדע שזה עומד להתחיל?"
השאלות האלה מזכירות לי עד כמה העולם השתנה.
היום אפשר למצוא מידע כמעט על כל נושא: בגוגל, ביוטיוב, ברשתות החברתיות, וב־ChatGPT.
אפשר למצוא מידע, לשאול שאלות ולקבל תשובות אבל יש דבר אחד שאי אפשר למצוא שם מערכת יחסים דמות שמכירה את הילדה שלנו באמת, שרואה את שפת הגוף שלה, שמזהה את המבוכה גם כשהיא לא נאמרת במילים, שיודעת מתי היא מחפשת מידע ומתי היא פשוט צריכה שמישהו יהיה איתה.
הווסת היא רק דוגמה אחת מתוך שיחות רבות שמלוות את גיל ההתבגרות.
שיחות על חברות.
על דימוי גוף.
על אהבה.
על אכזבות.
על מיניות.
ועל עוד הרבה רגעים שבהם הבת שלנו לא תחפש רק תשובה.
היא תחפש אדם מישהו שמכיר אותה.
שיקשיב.
שירגיע.
ושיעזור לה להבין.
לא רק את מה שקורה בגוף שלה, גם את מה שקורה בתוכה.
כי בסופו של דבר, המטרה היא לא רק לענות על שאלות המטרה היא ליצור מרחב לא שיפוטי, חווייתי ומזמין מרחב שמעורר סקרנות, שמאפשר להקשיב, לשתף, להתלבט וללמוד.
מרחב שבו אימהות ובנות לא עומדות אחת מול השנייה אלא אחת לצד השנייה. מרחב שבו הן חוות יחד את גיל ההתבגרות. שואלות, מקשיבות, מבינות זו את זו קצת יותר.
זה המרחב שאני מבקשת ליצור בכל מפגש של "שתינו". מרחב שמאפשר לצאת עם ידע, עם כלים ועם שפה משותפת שתמשיך ללוות את האם והבת הרבה אחרי שהמפגש יסתיים.