"עזבי, אני אעשה."

אני אומרת את המשפט הזה לא מעט.

לפעמים כי אני ממהרת, לפעמים כי באמת יהיה הרבה יותר מהר אם אני אעשה ולפעמים פשוט כי אני רוצה לעזור.

החיים עמוסים. יש עבודה, יש כביסות, יש ארוחת ערב, יש עוד אלף דברים להספיק ולפעמים, עד שאני אסביר, אחכה או אתקן… באמת כבר יותר פשוט לעשות בעצמי.

אבל עם השנים אני מגלה שדווקא ברגעים האלה כדאי לי לעצור.

לא כי הבת שלי לא צריכה אותי אלא כי היא כן, רק לא תמיד בדרך שאני רגילה לחשוב.

כשאני עושה במקומה, אני אולי מסיימת את המשימה מהר יותר אבל אני גם לוקחת ממנה את הדרך, והדרך היא המקום שבו באמת לומדים.

שם שואלים שאלות, שם מנסים, שם טועים, שם מתלבטים, שם מחפשים פתרון אחר ושם, לאט לאט, נבנית תחושת המסוגלות.

לא כי אמרתי לה שהיא מסוגלת אלא כי היא גילתה את זה בעצמה. אלה הרגעים שבהם מתרחשת הלמידה האמיתית.

אני לא מאמינה שילדים צריכים להתמודד לבד, להפך, הם צריכים לדעת שאנחנו שם. מקשיבים, חושבים יחד, מעודדים ומחבקים אבל יש הבדל גדול בין ללוות אותם לבין ללכת במקומם.

היום אני עדיין רוצה לומר לפעמים: "עזבי, אני אעשה" אבל אני משתדלת לעצור רגע לפני ולשאול את עצמי האם אני באמת חוסכת לה זמן או שאני לוקחת ממנה הזדמנות ללמוד, להתנסות ולגלות שהיא יכולה?

כי בסופו של דבר, אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולות לתת לילדים שלנו היא לא לעשות בשבילם או במקומם אלא להאמין שהם יכולים לעשות בעצמם.