"אני רק רוצה שיהיה לה טוב."

אני שומעת את המשפט הזה כמעט בכל סדנה.

האמת? גם אני רוצה את זה.

אני רוצה שהבת שלי תהיה שמחה. שיהיו לה חברות טובות. שתצליח בלימודים. שלא תיפגע, שלא תתאכזב ושלא תצטרך להתמודד עם כאב.

אבל עם השנים הבנתי שלפעמים, דווקא מתוך הרצון להגן עליה, אנחנו עלולות למנוע ממנה את הדבר שהיא הכי צריכה.

אנחנו ממהרות לעזור, לפתור, לסדר ולהקל. אנחנו רוצות שהדרך שלה תהיה פשוטה יותר משלנו. אלא שהחיים לא באמת עובדים ככה.

יהיו ימים שבהם חברה לא תרצה לשחק איתה. יהיו מבחנים שהיא לא תצליח בהם כמו שקיוותה. היא תתאכזב, תכעס, תרגיש לבד, תיכשל ותצטרך לקום מחדש. אלה לא רגעים שאפשר למנוע ממנה, וכנראה שגם לא צריך.

כי הילדות היא לא רק תקופה שבה הילדים שלנו אמורים להיות מאושרים.

הילדות היא התקופה שבה הם לומדים להתמודד עם החיים.

דווקא מתוך ההתמודדויות הקטנות של היום נבנים הביטחון העצמי, האחריות, ההתמדה, היכולת לדחות סיפוקים והאמונה שגם אם עכשיו קשה – אני אצליח להתמודד.

בתמונה שמצורפת לפוסט הזה אפשר לראות הורה שסוחב את התיק של בתו. לכאורה זו מחווה קטנה של אהבה. אבל בכל פעם שאני רואה תמונה כזאת אני שואלת את עצמי שאלה אחרת:

אם התיק לא כבד מדי, למה שלא תסחב אותו בעצמה?

לא בגלל שאין מי שיעזור לה.

אלא כדי שתגלה שהיא מסוגלת.

אני לא אומרת שלא צריך לעזור לילדים שלנו. להפך. הם צריכים לדעת שאנחנו תמיד שם בשבילם.

אבל יש הבדל גדול בין להיות לידם לבין לעשות במקומם.

לפעמים העזרה הכי גדולה שאנחנו יכולות לתת היא דווקא להישאר צעד אחד מאחור, לעודד, להאמין ולתת להם לנסות.

כי כשאנחנו סוחבות עבורם כל קושי, אנחנו גם עלולות לקחת מהם את ההזדמנות לגלות כמה כוח כבר יש בהם.

אז בפעם הבאה שהיד שלך נשלחת באופן אוטומטי להקל עליה, לעצור בשבילה או לעשות במקומה משהו שהיא כבר מסוגלת לעשות בעצמה, אולי שווה לעצור לרגע ולשאול:

אני עוזרת לה עכשיו…

או שאני מונעת ממנה לגלות שהיא יכולה לעשות את זה בעצמה?