"די אמא."

"מספיק."

"עזבי אותי."

לפעמים זו טריקת דלת. לפעמים גלגול עיניים. ולפעמים זו שתיקה שנמשכת שעות. ואנחנו נשארות עם אותה שאלה שמכאיבה כמעט לכל אמא:

מה קרה לילדה שפעם סיפרה לי הכול?

האמת היא שבגיל ההתבגרות הילדים שלנו באמת מתרחקים קצת. לא כי הם לא צריכים אותנו, אלא כי הם עסוקים באחת המשימות החשובות ביותר של החיים – לגלות מי הם.

פתאום הדעה של החברים חשובה יותר. הם מבקשים יותר פרטיות, בודקים את עצמם מול העולם ומנסים להבין איפה הם נגמרים ואיפה מתחילים כולם. זה טבעי, אבל כאימהות זה יכול להיות מבלבל ואפילו מכאיב.

אנחנו מנסות להתעניין, שואלות שאלות, רוצות להבין מה עובר עליהן, ובתמורה מקבלות "לא יודעת", "עזבי" או "די לחפור". ברגעים כאלה קל לחשוב שהן כבר לא צריכות אותנו.

אבל אני מאמינה שהמציאות היא בדיוק הפוכה.

יש משפט שאני חוזרת אליו שוב ושוב, גם כאמא וגם כמנחת קבוצות:

המתבגרים שלנו רוצים להתחבא. הם לא רוצים שנפסיק לחפש אותם.

אני אוהבת לחשוב על זה כמו על משחק מחבואים. כמה מרגש להתחבא כשיודעים שמישהו ממשיך לחפש אותך. אבל כמה עצוב אם כולם מחליטים שהגיע הזמן ללכת הביתה ומשאירים אותך לבד.

גם בגיל ההתבגרות הן צריכות מרחב, אבל הן גם צריכות לדעת שאנחנו עדיין כאן.

להמשיך לחפש אותן לא אומר לשאול עוד עשר שאלות. זה לא אומר להיכנס לחדר בלי לדפוק, וגם לא להתעקש לקבל תשובה על כל דבר.

זה אומר למצוא דרכים אחרות להיות קרובות.

לפעמים זו נסיעה משותפת ברכב. לפעמים הליכה עם הכלב. לפעמים רק לשבת לידה על הספה בלי לדבר. לא פעם דווקא ברגעים שבהם אנחנו מפסיקות ללחוץ, הלב שלהן נפתח.

אני מאמינה שלא משנה כמה המתבגרת שלנו גדלה, דבר אחד לא משתנה.

היא עדיין צריכה להרגיש שיש לה מקום בטוח לחזור אליו. מקום שבו ימשיכו לראות אותה, להאמין בה ולאהוב אותה, גם בימים שבהם היא עסוקה בעיקר בלהתרחק.

כי לפעמים, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולות לעשות כאימהות הוא פשוט להמשיך להיות שם.

גם כשהיא עסוקה בלהתחבא.