מתבגרות ומתבגרים שואלים את עצמם שאלה גדולה, חשובה ומרכזית והיא "מי אני?" שאלה המאפשרת להם לגבש זהות ולפתח אישיות ייחודית ועצמאית. מדובר במשימה לא פשוטה, ארוכת טווח המתבצעת בדרכים שונות. אחת הדרכים היא קבוצת השווים – החברות והחברים בני גילם המהווים מראה עבורם, מראה בעלת משמעות. את קבוצת השווים הם פוגשים בבית הספר, בחוגים, בתנועת הנוער אך הם גם פוגשים אותם ברשתות החברתיות המציגות את החיים בווליום גבוה, דרך מסננות קשוחות ולעיתים הקשר בינן לבין המציאות אפילו לא מקרי בהחלט. ההשוואה שעושים המתבגרים והמתבגרות בין חייהם האישיים לבין החיים המוצגים ברשתות יוצרת פער שקשה מאוד לחיות איתו ומולו. קשה מאוד ועד בלתי אפשרי להבין, להפנים ולהאמין שמציאות חייהם של בני קבוצת השווים ברשתות אינה נראית על פי רוב כמציאות המתבגרים הצופים בה.

גיבוש זהות הוא תהליך מורכב וכאשר אנחנו ההורים רוצים להבין מה עובר על המתבגר.ת שלנו ומביעים עניין זה לא תמיד פשוט. בואו נשים את המציאות על השולחן: סיכוי גבוה ששאלות (בעיקר שאלות פתוחות) המצביעות על התעניינות יענו במילה אחת מתוך ארסנל שלם כגון "די" או "מספיק", בשלוש מילים "אמא את חופרת" ולפעמים אפילו לא ישקיעו בנו במילים אלא נזכה לטריקת דלת, פרצוף מוזר הנפת יד של ביטול ושלל תנועות גוף מוזרות. איפה זה פוגש אותנו? אנחנו נעלבים, מרגישים חסרי אונים, מבקשים ללכת על ביצים ואולי נכעס בחזרה.

חשוב לזכור משפט משנה חיים: הילדים שלנו רוצים להתחבא, להיות בחדר, למרוד, לתפוס מרחק על מנת להבין מי הם כאנשים עצמאיים העומדים בפני עצמם אך הם לעולם לא ירצו שנפסיק לחפש אותם במשחק המחבואים של החיים. תחשבו כמה כיף זה להתחבא במשחק מחבואים ושאף אחד לא מוצא אותך אך כמה מעליבה ופוגעת הסיטואציה שבה כל המשחקים הולכים הביתה ומשאירים אותי להתחבא ומוותרים עליי. המתבגרים רוצים שישמעו אותם, יראו אותם ושיתנו להם תיקוף. שם המשחק הוא לעשות את זה במקום הנכון ובזמן הנכון כאשר כל הצדדים בפניות אחד לשני.