"אני בחיים לא הייתי כזאת בגילה."

זה משפט ששמעתי לא פעם מאימהות.

לפעמים הוא נאמר מתוך דאגה.

לפעמים מתוך תסכול.

ולפעמים פשוט מתוך פליאה.

כהורים, אנחנו לא מגיעים אל הילדים שלנו בידיים ריקות.

אנחנו מביאים איתנו את הסיפור שלנו. את הילדות שלנו. את הדברים שאהבנו בעצמנו, ואת אלה שפחות. את ההצלחות שלנו, את האכזבות שלנו, ואת כל מה שאנחנו מקווים שיהיה לילדים שלנו.

אנחנו מקווים שיהיו להם הדברים הטובים שזכינו להם, ואנחנו מקווים שיהיה להם קל יותר במקומות שהיו לנו קשים.

ומתוך כל אלה, בלי שנשים לב, נוצרות גם ציפיות:

איך היא תהיה.

מה יעניין אותה.

איך היא תתמודד.

אילו תכונות תיקח מאיתנו.

ואילו, אם אפשר, דווקא לא.

כל אלה הם חלק טבעי מההורות אבל עם השנים, הילדה שלנו מתחילה לגלות לנו מי היא.

לפעמים היא דומה למה שציפינו.

ולפעמים היא מפתיעה אותנו.

אולי היא רגישה יותר.

אולי עצמאית יותר.

אולי שקטה יותר.

ואולי היא בוחרת בדרך שלא היינו מעלות על דעתנו.

לא משום שמשהו השתבש אלא משום שהיא אדם בפני עצמה.

וכאן מתחיל אחד האתגרים המורכבים והיפים בהורות.

להמשיך לקוות שיהיה לה טוב אבל לא לתת לציפיות שלנו להסתיר את מי שעומדת מולנו כי לפעמים, בלי שנשים לב, אנחנו מפרשות את הבחירות שלה דרך הסיפור שלנו.

את הפחדים שלה דרך הפחדים שלנו.

ואת ההצלחות שלה דרך ההגדרה שלנו להצלחה.

וכשזה קורה, קצת יותר קשה לראות אותה כפי שהיא באמת.

אולי אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים הוא להמשיך להכיר את הילדה שלנו.

לא את זו שדמיינו.

לא את זו שקיווינו שתהיה.

אלא את זו שגדלה מולנו.

בסקרנות.

בהקשבה.

ובנכונות להיות מופתעות.

כי בסופו של דבר, הילדים שלנו לא צריכים להגשים את הציפיות שלנו.

הם צריכים לקבל מאיתנו את החופש לגלות מי הם.