איך את מגיבה כשאת טועה?
כשאת מתבלבלת בדרך, שוכחת משהו חשוב או מגיבה למתבגרת שלך באופן שלא התכוונת?
האם את אומרת לעצמך "לא נורא, פעם הבאה אצליח", או שהקול הפנימי שלך ממהר לומר: "איך שוב עשיתי את זה?", "איזו סתומה אני…"?

עכשיו תחשבי על הבת שלך.

היא מקשיבה לך. לא רק כשאת מדברת אליה, אלא גם כשאת מדברת על עצמך.
היא לומדת ממך לא רק איך להתמודד עם הצלחות, אלא בעיקר איך להתמודד עם טעויות.

הרי טעויות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. אי אפשר ללמוד ללכת בלי ליפול, אי אפשר ללמוד לרכוב על אופניים בלי לאבד שיווי משקל, ואי אפשר להתבגר בלי לעשות טעויות. השאלה היא לא אם נטעה. השאלה היא מה נגיד לעצמנו אחר כך.

אני אוהבת לחשוב על הווייז. כשאנחנו טועות בדרך, הוא לא אומר לנו: "מה לא בסדר איתך?". הוא פשוט מחשב מסלול מחדש. בלי ביקורת, בלי שיפוט ובלי לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובות. הוא מתייחס לטעות כאל חלק טבעי מהדרך אל היעד.

הלוואי שגם אנחנו נדע לפעמים לדבר אל עצמנו קצת יותר כמו הווייז. פחות ביקורת, פחות שיפוטיות, ויותר חמלה. במקום לומר לעצמנו "איזו סתומה אני", אולי נוכל לומר: "ניסיתי, למדתי, ובפעם הבאה אעשה אחרת."

כי בסופו של דבר, הבנות שלנו לא לומדות רק ממה שאנחנו אומרות להן. הן לומדות בעיקר מהדרך שבה אנחנו מתייחסות לעצמנו.

כשאנחנו מגיבות לטעות שלנו בסבלנות, הן לומדות שטעות היא לא כישלון. היא חלק מהלמידה. וכשאנחנו מאפשרות לעצמנו להתנסות, לטעות ולנסות שוב, אנחנו מעניקות להן את אותו מרחב בדיוק.

אני מזכירה לא פעם לבנות בסדנאות שכשהן היו תינוקות ולמדו ללכת, הן נפלו שוב ושוב. הן לא חשבו שהן לא מסוגלות ללכת. הן פשוט קמו, ניסו שוב, ובסופו של דבר הצליחו. ההתמדה שלהן הייתה אפשרית כי הן הרגישו בטוחות להמשיך להתאמן.

אולי זה התפקיד שלנו גם היום – ליצור עבור הבנות שלנו, וגם עבור עצמנו, מרחב שבו מותר לטעות. מרחב שבו הטעות לא מגדירה אותנו, אלא רק מסמנת לנו שהגיע הזמן… לחשב מסלול מחדש.