איך את מגיבה כשאת טועה בזמן נהיגה, באינטראקציה עם המתבגרת שהרגיזה אותך או בעבודה? את אומרת לעצמך באוטומט "לא נורא, הכל בסדר, העיקר שניסיתי" או שאת ממלמלת לעצמך מילים לא מחמיאות במיוחד מתוך בופה עשיר מבית מדרשה של "איזו סתומה אני"… ? ואיך זה קשור למתבגרת שלך?

אתן נוסעות יחד ברכב ונכנסות לתוך העומס והבלגן של ת"א. שמת ווייז, טעית בדרך והווייז צועק לך מתוך המסך "תגידי, את סתומה? מה לא ברור במה שאמרתי? אני גם מדבר אליך ומסביר לך את הדרך וגם מראה לך במפה, מה לא בסדר איתך?" זה לא נעים, מייבש ויש סיכוי שבפעם הבאה לא תשתמשי בווייז ולא בטוח שתנהגי בעצמך לת"א אבל לשמחתנו ולמזלנו זה לא המצב, וכשהווייז מזהה טעות הוא מציג תוך רגע מסלול חדש בלי להעביר ביקורת ובלי לשפוט. כלומר, הווייז מאפשר מרחב עשייה, טעות, למידה ואימון שאולי אפילו יאפשר לך בסוף להצליח להגיע ליעד ובכוחות עצמך.

כדי להגיע ליעד, מטרה או מקום צריך לנוע, לפעול ולעשות. צריך להתאמן, אבל אימון יכול להתבצע אך ורק במרחב שמאפשר זאת, מרחב שהופך את המסקנה מ"אני לא יודעת" ל"אני לא מאומנת מספיק". מרחב שלא מאפשר אימון, מרחב שיפוטי וביקורתי הוא מרחב מסוכן מאוד. במרחב מסוג זה, כשאני חווה ניסיון שלא עלה יפה, אני ארגיש שאני לא שווה, זה יעורר אצלי בושה ופחד ואז או שאני אפעל מתוך זהירות יתר או, במקרה הגרוע יותר, אני פשוט לא אפעל, לא אנסה שוב, אמנע, וזה אסור שיקרה! אחד הדברים החשובים ביותר הוא ליצור סביבה שבה לא מסוכן להיכשל. מרחב שכאשר לא מצליחים בו החשיבה האוטומטית לא תהיה איזה סתומה אני אלא ניסיתי, לא הצלחתי, למדתי משהו ואנסה שוב. התאמנתי.

על מנת להעביר את המסר למתבגרת הפרטית שלך ולהמחיש לה את הרעיון ספרי לה שכאשר היא הייתה תינוקת ולמדה ללכת היא נפלה וקמה עשרות או מאות פעמים ולרגע אחד היא לא חשבה להפסיק לנסות ולהתאמן. עובדה, היא הולכת. אז שימי לב כיצד את ובתך מגיבות כשאתן לא מצליחות. זכרו כל הזמן שאתן מתאמנות ואימון מתאפשר רק במרחב נקיא מביקורתיות ושיפוטיות.