"אוףףףף…"

אחרי אנחת ייאוש ארוכה היא מסתכלת עלייך ואומרת, או יותר נכון צועקת:

"את לא מבינה אותי!"

אני לא מכירה כמעט אמא למתבגרת שלא שמעה את המשפט הזה וברוב הפעמים, אנחנו מגיבות מיד.

מסבירות.

מרגיעות.

מייעצות.

או מנסות לפתור.

מתוך אהבה.

אבל לפעמים, זה לא מה שהיא צריכה.

אם יש משהו שכל מתבגרת רוצה להרגיש, זה שמבינים אותה.

לא שמסכימים איתה.

לא שמוותרים לה.

ולא שממהרים למצוא פתרון.

פשוט שמבינים.

היא לא צריכה שתראי את המציאות בדיוק כמוה.

היא רק צריכה להרגיש שניסית להבין איך היא נראית מהצד שלה.

כי לכל אחת מאיתנו יש עולם פנימי משלה. אותה סיטואציה יכולה להיראות אחרת לגמרי בעיניים שלך ובעיניים שלה.

מה שנראה לך כמו עניין קטן, יכול להרגיש לה כמו סוף העולם.

לא כי היא מגזימה.

אלא כי זו באמת החוויה שלה.

וכאן בדיוק מתחילה האמפתיה.

לא בלהסכים.

אלא בלהיות מוכנה לעצור רגע ולהיכנס לעולם שלה.

אני יודעת שזה לא פשוט.

בתוך עומס החיים, העבודה, הבית ושאר הילדים, קל מאוד לעבור ישר לפתרון.

אבל לפעמים, כמה דקות של הקשבה אמיתית עושות הרבה יותר מכל עצה.

להניח רגע את הטלפון.

להקשיב בלי לקטוע.

להחזיר לה במילים שלך את מה ששמעת ולתת מקום למה שהיא מרגישה.

ורק אחר כך לחשוב יחד מה אפשר לעשות.

כי כשמתבגרת מרגישה שמבינים אותה, היא כבר לא לבד בתוך מה שהיא מרגישה, ומתוך המקום הזה, הרבה יותר קל גם להקשיב.

אולי זו בדיוק התזכורת שאנחנו, האימהות, צריכות לפעמים. לא תמיד להיות אלה שמחזיקות את התשובה. לפעמים, מספיק שנהיה אלה שמחזיקות את הלב.

 

  באמת להבין אותה.