"אני חייבת את החולצה הזאת, היא הכי מדהימה בעולם!"
"זה היה הסרט הכי מושלם שראיתי!"
"זאת הייתה הפעולה בצופים הכי הכי מהממת!"
נדמה שהכול צריך להיות "הכי": הכי מדהים, הכי מטורף, הכי יוצא דופן, הכי מיוחד אחרת זה פשוט לא שווה.
אבל זה לא נגמר בחולצה או סרט. זו השקפה שמחלחלת עמוק אל תוך תפיסת העצמי של המתבגרת שלך והשאלה מה קורה לה כשהיא לא "הכי": מה קורה לה כשהיא לא מרגישה הכי חכמה בכיתה? כשהיא לא מרגישה הכי טובה בלהקה? כשהיא לא מרגישה הכי מהממת כמו בסטורי של כולן?

הציפייה להיות "הכי" מובילה לתחושה של ירידת ערך עצמי שעשויה להוביל להימנעות.
ההימנעות לא באה מתוך פחד מכישלון, אלא מפחד מלהיות רגילה כי בעולם שמקדש "הכי", רגיל זה כמעט פדיחה, וכשזה הפער שמטריד אותה: לא בין טוב לרע, אלא בין טוב למושלם, היא מפנה הרבה אנרגיה רגשית לתחושת אובדן הערך שעשוי להוביל להימנעות: היא לא תענה בכיתה, לא תנסה, לא תתבלט רק כי זה לא יכול להיות הכי…מושלם, מיוחד, ייחודי ומהמם. היא תאמץ את התפיסה הקשה והמוטעית ש"כלום זה יותר טוב מקצת".

אז מה צריך לעשות?
בפעם הבאה כשהבת שלך מספרת לך בהתלהבות שהסרט שהיא ראתה היה הכי מדהים בעולם, ושהיא חייבת את החולצה הכי יפה שיש, ושהחנות הזאת היא הכי שווה ביקום תחייכי בעדינות ותשאלי: "הכי?" זו שאלה קטנה שפותחת דלת גדולה לתפיסת העצמי. תזכירי לה ולעצמך, שוב ושוב, שאין צורך להיות "הכי" כדי להיות שווה.
ההבנה הזאת תאפשר קבלה עצמית, תפתח בפניה את השאלה "מימה אני מרוצה מעצמי?" ותוביל להכרה בעובדה החשובה שאנחנו לא מושלמות.