"אמא, אבל רק אמרתי לה מה אני חושבת."

זה משפט שאני שומעת לא מעט. לפעמים הוא נאמר מתוך תסכול, ולפעמים מתוך בלבול אמיתי. הרי אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להיות כנים, אז למה דווקא הכנות היא זו שיצרה את המריבה?

כשאני שואלת בנות מצווה מה חשוב להן בחברה טובה, אני מקבלת מגוון תשובות. יש מי שמדברת על נאמנות, אחרת בוחרת בהקשבה, יש מי שמזכירה פירגון, וכמעט תמיד מישהי אומרת גם: כנות.

אבל ככל שהשיחה מתקדמת, הבנות מגלות שכנות היא הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה בהתחלה. הן מבינות שלא כל דבר שאנחנו אומרות הוא אמת. פעמים רבות זו פשוט הדעה שלנו. אם חברה שואלת אותי אם השמלה שלה יפה, אין כאן תשובה אחת נכונה. יש את הטעם שלי, את ההעדפה שלי ואת הדרך שבה אני רואה את הדברים. העובדה שאני חושבת משהו, לא הופכת אותו לעובדה.

ואז עולה שאלה חשובה עוד יותר: האם כל מה שאני חושבת, אני גם צריכה לומר?

אני לא מאמינה שצריך לשקר כדי לשמור על חברות. אבל אני גם לא חושבת שכנות פירושה לומר כל מחשבה שעוברת לנו בראש. יש משמעות לנסיבות, יש משמעות למי שעומדת מולי, ויש משמעות גדולה מאוד לדרך שבה הדברים נאמרים.

כנות היא לא רק להגיד את מה שאני חושבת. היא גם להפעיל שיקול דעת: האם נכון לומר את זה עכשיו, איך נכון לומר אותו, והאם הדברים יעזרו למי שעומדת מולי או רק יפגעו בה.

כאימהות, יש לנו הזדמנות ללמד את הבנות שלנו שכנות ורגישות אינן סותרות זו את זו. להפך. כששתיהן נפגשות, הן מאפשרות לבנות לבטא את עצמן, בלי לוותר על הקשר ובלי לפגוע במי שנמצאת מולן.

כי בסופו של דבר, המטרה היא לא לגדל ילדה שאומרת תמיד את כל מה שהיא חושבת.

המטרה היא לגדל נערה שיודעת לבחור איך, מתי ולמי לומר את מה שהיא חושבת.