מתוך רצון שהילדים של הדור הזה לא יגדלו עם חסכים וטראומות נכנס המושג "הילדות המאושרת". גם לפני חמישים שנה הורים רצו שלילד יהיה טוב ושהוא יהיה מאושר אך טובתו של הילד נתפסה באופן שונה מטובת הילד היום. אם הילד רצה משהו אז טובתו שיתאפק והיום אם הילד רוצה משהו טובתו שיקבל את הדבר ויהיה מאושר.
נוסיף לזה את העובדה שכאשר הבינו שלגיל הרך יש השפעה עצומה על אישיות האדם בבגרותו התחילה האשמת ההורים בטיפול. כתוצאה מכך הורים החליטו שהם יהיו הורים כל כך טובים שלילדים שלהם לא יהיה על מה להתלונן. הם יגדלו ילדים מאושרים, ילדים שכיף להם.
הגישה שלילד צריך להיות כיף הובילה למחשבה שצריך שיהיה לו קל ונוח ופה התחיל הפספוס הגדול של תפקיד הילדות.              תפקיד הילדות הוא להכין את הילדים לחיים. הילדות היא לא קייטנה, הילדות היא מכינה לחיים. זה הזמן בו הילדים צריכים להצטייד במיומנויות וכלים לחיים כמו דחיית סיפוקים, משמעת עצמית, ביטחון עצמי, אחריות וחריצות. מיומנויות שלא ניתן לרכוש אם הורים עסוקים בכך שלילדים יהיה רק כיף.

בואו נודה. החיים קשים כלומר יש בהם קושי. יש את הילדה בגן שלא תרצה לשחק איתי, יש את הילד שלא ירצה לשתף אותי במשחק שיש לו ביד כרגע. אני ארצה להזמין אליי חברה שתלך לאחרת, אני אלמד למבחן ולא אוציא את הציון שקיוויתי לו, אני אתאמן מאוד קשה על הקומבינציה בריקוד ולא אקבל את המיקום שרציתי בלהקה, אני אתעצבן על אח שלי שזרק לי הערה שנעלבתי ממנה והרשימה ארוכה ואינסופית. הורה חייב לאפשר לילדיו להתמודד עם הקשיים, התמודדות המאפשרת לו לרכוש כלים לחיים אחרת הילד יחשוב שהחיים הם רק כיף, הם קלי קלולה, והחיים הם לא. וכשהוא יצטרך להתמודד עם קושי (כן, כן… זה בלתי נמנע) הוא לא ידע איך והתסכול יהיה כבד מנשוא.
אם תסתכלו על התמונה המצורפת לפוסט זה תבינו שיש בה טעות בסיסית אודות הורה שאוסף את בתו ובאופן אוטומטי ויומיומי סוחב לה את התיק. זה לא שהתיק כבד ומסכן את גבה של הילדה אז מדוע לא לאפשר לה לקחת את התיק שלה? מדוע לא לאפשר לה ללמוד לסחוב את התיק של חייה?

אם הורה לא מאפשר לילדו הצעיר לבצע את המשימות שהמציאות דורשת ממנו עכשיו, הוא לא מאפשר לו להצליח במשימות הללו כשיגדל.