"די אמא."
"מספיק."
"עזבי אותי."
לפעמים זה רק גלגול עיניים.
לפעמים זו טריקת דלת.
ולפעמים זו שתיקה שנמשכת שעות.
ואנחנו, ההורים, נשארים עם השאלה:
מה קרה לילדה שפעם סיפרה לי הכול?
האמת היא שלא מעט מתבגרים באמת מתרחקים מההורים שלהם.
אבל זה לא אומר שהם לא צריכים אותנו.
להפך.

בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עסוקים באחת המשימות החשובות ביותר בחיים: לגלות מי הם.
הם בודקים את עצמם דרך החברים, דרך בית הספר, דרך הרשתות החברתיות, דרך הצלחות, דרך טעויות.
פתאום הדעה של החברים חשובה יותר.
פתאום הם מבקשים יותר פרטיות.
פתאום נדמה שכל מה שנאמר בבית כבר פחות רלוונטי.
וזה יכול להיות מאוד מבלבל עבורנו.

אנחנו מנסים להתעניין.
שואלים שאלות.
רוצים להבין.
ובתמורה מקבלים:
"לא יודעת."
"עזבי."
"די לחפור."
וזה כואב.
כי אנחנו בסך הכול מנסים להיות שם בשבילם.

אבל יש משפט שאני חוזרת אליו שוב ושוב, גם כאמא וגם כמנחת קבוצות:
המתבגרים שלנו רוצים להתחבא. הם לא רוצים שנפסיק לחפש אותם.
אני אוהבת לדמיין את זה כמו משחק מחבואים.
כמה כיף להתחבא, כמה מרגש שמחפשים אותך אבל כמה עצוב אם כולם מחליטים שהגיע הזמן ללכת הביתה ומשאירים אותך לבד.
כך גם בגיל ההתבגרות. הם צריכים מרחב אבל הם גם צריכים לדעת שאנחנו עדיין כאן.

זה לא אומר לשאול עוד עשר שאלות.
זה לא אומר להיכנס להם לחדר בלי לדפוק.
וזה גם לא אומר לוותר.
זה אומר למצוא את הדרך להמשיך להיות נוכחים.
לפעמים זו נסיעה משותפת ברכב, לפעמים הליכה עם הכלב, לפעמים רק לשבת לידם בלי לדבר כי דווקא כשהלחץ יורד גם הלב נפתח.

אני מאמינה שלא משנה כמה המתבגרת שלך גדלה, דבר אחד לא משתנה.
היא עדיין צריכה להרגיש שיש לה מקום בטוח לחזור אליו.
מישהו שימשיך לראות אותה, להאמין בה ולחפש אותה.
גם כשהיא עסוקה בלהתחבא.