"אני לא יכולה איתך יותר!"

הדלת נטרקת. את נשארת במסדרון. הלב דופק, והמילים שאמרת לפני רגע עדיין מהדהדות בבית. כשהכעס מתחיל לשקוע, מגיעה התחושה שכל כך הרבה אימהות מכירות: "אוף… שוב הרסתי."

אם גם לך זה קרה, אני רוצה שתדעי משהו חשוב: גם אמא טובה מאבדת את זה לפעמים. אנחנו לא מושלמות. אנחנו מתעייפות, דואגות, ולפעמים אומרות דברים שלא התכוונו אליהם. זה לא הופך אותנו לאימהות פחות טובות. השאלה האמיתית היא לא אם נאבד את זה, אלא מה נבחר לעשות אחר כך.

כשהרוחות נרגעות, תחזרי אליה. לא כדי להסביר למה צעקת, לא כדי להזכיר שגם לה היה חלק במה שקרה, אלא פשוט כדי להיות שם. לפעמים מספיק לומר: "חשבתי על מה שקרה בינינו קודם." או "אני מצטערת שפגעתי בך." או "הייתי רוצה להגיב אחרת."

החזרה הזאת לא מקטינה אותך, והיא לא מחלישה את הסמכות שלך. להפך. היא מלמדת את הבת שלך את אחד השיעורים החשובים ביותר לחיים: שמותר לטעות, שפיצוצים קורים, שזה לא סוף הסיפור, ושאפשר תמיד לתקן.

זאת מתנה שהיא תיקח איתה לכל מערכת יחסים שתהיה לה בעתיד. היא תלמד שקשרים לא נמדדים בכך שאין בהם כעסים או ויכוחים, אלא ביכולת לחזור, לקחת אחריות ולמצוא שוב זו את זו גם אחרי רגעים קשים.

אני מאמינה שהבנות שלנו לא צריכות אמא מושלמת. הן צריכות אמא שמסוגלת לעצור, לקחת אחריות ולעשות את הצעד הראשון בדרך חזרה. כי בסופו של דבר, הן ילמדו הרבה פחות ממה שנאמר להן, והרבה יותר ממה שהן יראו אותנו עושות.