"אני לא מאמינה שהגענו לשנת הבת מצווה שלך" אמרתי לבתי אראל ומייד עלו וצפו התחושות והשאלות המוכרות על "איך הזמן עובר כל כך מהר?" ו-"ואיך כבר הגענו לרגע הזה?" המחשבה והתובנה גרמו לי לעצור ולשאול את עצמי מה עושים בשנה הזאת? היה לי ברור ששנת בת מצווה היא הזדמנות אך הזדמנות למה?

הנחתי שכאשר אשאל את אראל איך היא רואה את שנת בת המצווה שלה אני אקבל תשובה הבנויה ממילים כמו בוק, שמלה, מסיבה, ארוחה וכנראה גם טיול לחו"ל והתשובה לא היוותה בעיה בעיניי אלא יצגה חסר בדיוק כמו שנת המצווה שלי.

כילדה אשר גדלה בעיר, בת המצווה שלי אכן הסתכמה במסיבת כיתה, שמלה יפה וארוחה מרגשת עם המשפחה. היא הייתה מנותקת הקשר, חסרה בתוכן, בערכים מגוונים ובמשמעות רחבה והחלטתי שלא עוד ויצאתי לשנות מציאות.

לא הקטנתי או הטלתי ספק ברצון של אראל לחגוג את בת המצווה כראות עניה אלא החלטתי ששתינו נחווה חוויה נוספת, אחרת, שונה שאינה מהווה תחליף אלא תוספת איכותית וחשובה. חוויה אשר תאפשר לשתינו ליצור עולם משלנו בשנת המצווה, להכיר אחת את השנייה מזוויות חדשות, ליהנות, לחוות ובעיקר לעצור לרגע את קצב החיים המוטרף שאנו חיות בו: להשאיר בצד את המטלות, ההקפצות, המיילים, העבודה, השיעורים, הכביסה ומה לא…. ולצאת לחוויית התבגרות משותפת.

היום אראל בת 19. ש"ש בשנת שירות משמעותית, מצמיחה, בונה ותורמת. כשאנו נזכרות בשנת המצווה אנו לא מסתכלות רק על הבוק שנשאר או על התמונות מהמסיבה אלא אנו נזכרות בחוויה המשותפת של שתינו בשנה הזאת אשר אפשרה לנו לבלות יחד ולבנות חוויה שהיא רק של שתינו, להרכיב את המשקפיים אחת של השנייה, להבין שאנו הולכות יחד במבוך משותף ולא פשוט שנקרא גיל ההתבגרות, לפרוץ גבולות יחד ולייצר ולשמר תקשורת מקרבת, פתוחה ואיכותית.