"זה היום הכי גרוע בחיים שלי."

אם יש לכם מתבגרת בבית, יש סיכוי טוב ששמעתם את המשפט הזה או אחד דומה לו:

"נמאס לי."

"שום דבר לא הולך."

"כולם נגדי."

כשאנחנו שומעות את המשפטים האלה, לא תמיד קל לדעת איך להגיב:

האם להרגיע?

להציע פתרון?

להסביר שמחר היא כבר תרגיש אחרת?

או פשוט להיות שם?

האמת היא שגם אנחנו, המבוגרים, מכירים רגעים כאלה. ימים שבהם שום דבר לא מסתדר, שיחה שלא התפתחה כמו שקיווינו, משהו שפגע בנו במיוחד.

גם אנחנו מכירים את התחושה הזאת, שבה רגש אחד משתלט לרגע על כל מה שאנחנו רואים.

ההבדל הוא שעם השנים למדנו מניסיון שגם התחושות הכי חזקות חולפות.

המתבגרות שלנו עדיין בונות את הניסיון הזה.

וכאן, נכנס התפקיד שלנו. לא למהר להקטין את מה שהיא מרגישה, לא למהר לשכנע אותה שהיא מגזימה, ולא למהר לפתור.

לפעמים כל מה שהיא צריכה הוא שמישהו יישב לידה עד שהסערה תחלוף ורק אחר כך, כשהרגשות קצת נרגעים, אפשר להתחיל להסתכל שוב על התמונה כולה.

כי ברגעים כאלה קשה לראות מעבר למה שקרה עכשיו:

אם רבתי עם חברה – אף אחת לא אוהבת אותי.

אם נכשלתי במבחן – אני כישלון.

אם משהו השתבש – הכול השתבש.

החיים שלנו אף פעם לא באמת שחורים או לבנים. הם מורכבים מהמון צבעים, אבל ברגעים קשים, השחור תופס כל כך הרבה מקום, שלפעמים קשה לראות את כל השאר.

התפקיד שלנו כהורים הוא לא לגרום לשחור להיעלם אלא להזכיר לה, בעדינות ובסבלנות, שהוא אף פעם לא הצבע היחיד.