"חלמתי, תכננתי, התפשרתי. כעסתי, הבנתי, הסברתי, שמחתי, קניתי, עיצבתי, בחרתי ו… חיכיתי. חיכיתי שהרגע הזה יגיע, שאני אחגוג את בת המצווה שלי כי הרי את יודעת. בת מצווה יש פעם בחיים. מצאתי לי מתי להיות בת 12." כך אמרה לי השבוע ילדה בשנת בת המצווה אשר תיארה בצורה כל כך מדויקת את שמרגישות וחוות בנות המצווה בשנה של קורונה.
בת מצווה הוא אירוע משמעותי בחייה של מתבגרת המסמל את המעבר מילדות לבגרות. אין משמעות לדרך שבה בוחרת המתבגרת לציינו מאחר ולא אופי האירוע מגדירו אלא עצם ציונו. יש הבוחרות בבת מצווה באולם ויש באירוע בטבע, יש אירועים המתקיימים בחוג מצומצם או רחב. בת מצווה עם חברה, עם מספר חברות, לבד או אירוע של כל בנות הכיתה יחדיו, בסופו של דבר מדובר באירוע משמעותי בחייה של ילדה בת 12 והוא מבוסס על הנחת היציבות – נתכנן ונבצע ובסופו של דבר האירוע יצא אל הפועל. הנחת היציבות יוצאת מתוך נקודת המוצא שאנו בעלי השליטה ובכוחנו לתכנן את חיינו. הרי זאת הייתה תפיסת חיינו (פחות או יותר) בשגרה עד שהגיע הקורונה. הקורונה ערערה ולמעשה ביטלה את הנחת היסוד הזו והובילה את כולנו לשיעור בהתמודד במציאות של חוסר יציבות, חוסר ודאות וחוסר שליטה בעולם שונה, לא מוכר, לא ידוע, מבהיל וחולה. עולם אשר חייב אותנו לבטל לאלתר את התוכניות, התכנונים והביצועים ולהתמודד עם חוסר הוודאות בנוגע לשאלה האם, מתי וכיצד העולם המוכר ישוב?
עבור המתבגרות מדובר לא פחות מאשר חלום ושברו, כאשר השבר לא מתייחס אך ורק לביטול האירוע כי אם להנחות היסוד בחיינו. לא פשוט להתמודד בגיל צעיר עם העובדה שהעתיד אינו ברור וידוע, אינו יראה כפי שחשבנו ושגרת חיינו, המוכרת כל כך, איננה. המחשבה שהזמן חמקמק ולהיות בת 12 כבר הייתי, שהחברים מהכיתה, שאיתם רציתי לחגוג, מתפזרים בקרוב לכיתות שונות בחטיבה ושאין מנוס אלא לבצע חישוב מסלול מחדש בנוגע לציון גיל 12.
חשוב לדבר על הדברים ואת הדברים, לא לבטל את חשיבותם, לא להתעסק רק בעובדה שלאחרים קשה יותר או שהם מתמודדים עם צרות מורכבות יותר אלא לזכור שכאשר הקרקע רועדת ולא מקנה ביטחון, כאשר חווים אכזבה וחוסר אונים, אנחנו רוצים שיחזיקו אותנו חזק, יחבקו אותנו ויתנו לנו להרגיש בטוח, יציב ועם אופק מיטבי עבורנו.