"אני חייבת את החולצה הזאת, היא הכי מדהימה בעולם!"

"זה היה הסרט הכי מושלם שראיתי!"

"זאת הייתה הפעולה הכי מהממת בצופים!"

נדמה שהיום הכול חייב להיות "הכי". הכי יפה, הכי מיוחד, הכי מטורף, הכי מושלם. לפעמים נדמה שאם משהו הוא רק "טוב", זה כבר לא מספיק.

אבל השפה הזאת לא נשארת רק בבגדים, בסרטים או בחוויות. לאט־לאט היא מחלחלת גם לאופן שבו המתבגרת שלנו מסתכלת על עצמה.

ומה קורה כשהיא לא מרגישה "הכי"?

כשהיא לא הכי חכמה בכיתה, לא הכי טובה בלהקה, לא הכי יפה או לא הכי מצליחה כמו שנדמה לה שכולן ברשתות החברתיות?

כאן מתחילה הבעיה.

הקושי הוא לא רק הפחד להיכשל. לפעמים הוא הפחד להיות רגילה. בעולם שמקדש את ה"הכי", להיות רגילה עלול להרגיש כמו כישלון.

וכשזו נקודת המבט שלה, היא עלולה להימנע מלנסות. לא להצביע בכיתה, לא להיבחן לתפקיד שרצתה, לא לבלוט ולא לקחת סיכון. לא כי היא לא מסוגלת, אלא כי אם היא לא תהיה "הכי", אולי עדיף לא לנסות בכלל.

זו תפיסה שמרחיקה אותה מהתנסות, מלמידה ומההבנה הפשוטה שכל התקדמות מתחילה דווקא ממקום שבו אנחנו עדיין לא מושלמות.

בפעם הבאה שהבת שלך מספרת בהתלהבות שהסרט שראתה היה "הכי מדהים בעולם", או שהיא חייבת את החולצה "הכי יפה שיש", אל תמהרי לתקן אותה. פשוט חייכי ושאלי בעדינות:

"הכי?"

לפעמים זו כל מה שצריך כדי לפתוח שיחה.

שיחה על כך שלא כל דבר חייב להיות מושלם כדי להיות טוב. שלא צריך להיות הכי כדי להיות בעלת ערך. ושאפשר ליהנות, להצליח ולהיות גאה בעצמך גם בלי להיות הראשונה, הטובה ביותר או המיוחדת מכולן.

כי בסופו של דבר, המטרה שלנו היא לא לגדל ילדה שמרגישה שהיא חייבת להיות "הכי".

המטרה היא לגדל נערה שיודעת להסתכל על עצמה ולומר:

"אני לא מושלמת, וטוב לי עם מי שאני."